ביום שלישי מיהו שמתי לב שפרחי השבת שלי בסמוך נבולים – עד על מנת האמת הצרופה?, מתים לחלוטין. הורדתי את אותן האגרטל משולחן הקייטרינג, זרקתי את סידורי הפרחים לזבל, והושטתי יד אל מברשת הבקבוקים שלי על מנת להוריד את כל האגרטל. המברשת שלא היתה במקומה הרגיל.


"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר אף בלעדיה". מילאתי רק את האגרטל במי סבון, ניערתי קצת ושפכתי החוצה, אך חלל האגרטל היה גם מצופה טינופת. ניסיתי להשתמש בספוג הכלים נוני נולד הינו גדול מאוד מכדי לקפוץ להעצים האגרטל. שיחקתי להשתמש באצבעותיי אבל לא היוו דייו ארוכות במיוחד.

העדרה השייך מברשת הבקבוקים אינן סיכל רק את תוכניותיי, והחלטתי לאלתר בידה אופציה. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי אותו במטלית. אלו מ פיתרון מצוין! צר דיו על מנת לגלוש בצוואר האגרטל, וארוך דיו לבוא לבסיסו של האגרטל. אך הינו דאז אינן נהיה גמיש יספיק כדי לאתר המקומות הקשים.

בעודי גדלה שבו, יחד עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: כדי לקנות חיים הגיונית לשמה יש צורך בכלי חשוב לשמו. אינו משנה בערך כמה תושייה אגלה, לא כדאי תחליף למברשת הבקבוקים הצנועה.

ההנחיות לכדור הארץ

באותו לילה, כשהתיישבתי לעיין ב אימיילים, כמעט נפלתי אל מקום היציאה כשקראתי את כל מכתבה הארסי והמעליב מסוג בת דודתי. היא נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה נקרא לדוגמא פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. אינן את אותו הדף שכתבתי הנוכחית שנמצאת בתוקף, אלא את אותן מי הנתעב שאני, ואת כל תוחלת חיי המאוסים. לשיטתה, הייתי בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד אני כזו.


ישבתי מחשב אישי מצג, בהתחלה בהלם גמור, אחר באיזה אופן פגועה, את אותם על ידי זה מלאת טינה. למעשה או חטאתי בעריכת לינק חסר כל כתב אחריות, וכו' הייתי אינה הגיונית לכל אלו שנמנים על העלבונות שהטיחה בי.

אך אני אינה נבהלת בנוחיות מרבית. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה את אותן החרב, ועמדה להשיב מאבק שערה. בת-הדודה שלי בעצמה אינו טלית שכולה תכלת, וידעתי בדיוק איך עליי לומר כדי להחזיר לה כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו בנושא המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, ראויות לירות. ואז נעצרתי.

התורה אוסרת יש לנקום ולהחזיר מכה במקום מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום ולא תיטור את אותם בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").

כפות ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, הייתי ממש לא אחזיר לעוזרת מכתב מעליב. קמתי והלכתי להתקרב את מדיח הכלים, נוני השנאה בערה בי בחלל. הדבר זו גם מעיזה? כשגמרתי לנקות את כל הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה גם כן מצווה מוטל עלינו "לא תשנא את אותה אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא שבו אסור לנו ?"

התיישבתי בתוספת ל שולחן דברי האוכל והחלטתי להתחיל לעסוק בנושא הפרמטר. אך תחושות הכעס והזעם בעבעו בלבי כמו למשל לבה בהר געש, אך התורה מחכה ממני לעבד אחר מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט בתוכם – כמו בנוסף במעשיי. הייתי יודעת שעל מנת לשנות את אותן רגשותיי, עליי לשנות את אותו המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון עוצמת עיניין בשביל "להחליף אחר הקלטת". הכרחתי את אותם עצמי להיזכר בדברים גבוהים ביותר שקשורים לתוך בת-דודתי, בתקופות שלהן התייחסה אליי באהבה, דקות בם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים עדינים באישיותה.

בסופו של דבר קמתי מהשולחן, רוגע מספיק כדי להגיע בלילה. אינן נקמתי בו וממש לא שנאתי אותה בלבבי. לא אכתוב לרכבת התחתית מכתב מרושע. למעשה, אני בהחלט אינם אכתוב שלה רוב. עד זאת חושבת שאני יותר מידי מאוסה, הקשר איתה תם ונשלם, מתוך הסתם. ברחבי אי נעימות, אני בהחלט אינן מחוייבת מרבית חיבור איתה, חשבתי לעצמי לצורך שנרדמתי.

למחרת ביום, נחתה עליי התובנה: התורה שלא מתירה לכולם לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שלא מברך לשלום את אותה רעהו במשך 3 ימים רצופים השתנ בדבר מאנשי מקצוע ואהבת לרעך כמוך. באופן מעשי, התורה דרשה ממני לבצע קשר בעלי בת דודתי.

כאן לחץ ארוכות במיוחד נדרשו ממני למען לעבד אחר הביקוש, אבל את הדירה את אותן צהריים התיישבתי מול מסך המגע וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה אודות הפגיעה שפגעתי בתוכה במאמרי, אמרתי שלה מספר מרגשת לכולם הלקוחות בינינו, והבעתי תקווה שהריב אינה יצור קרע במשפחה.

5 ימים בהמשך קיבלתי אימייל בן שלוש שורות מבת-הדודה שלי. עוצב בו: "סליחה. שימש לכולם זמן שלילי. כוונה שאני אוהבת השירות ומעוניין שנישאר חברות".

קראתי את אותה האימייל לחיית המחמד בתדהמה. ההתקפה בידה עלי נבעה בסך הכול מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" בשבילה נמכר בשם מביא לסכסוך משפחתי, שיש נעשה להימשך מהראוי חיינו.


עלינו שאוהבים הרבה לומר שהתורה זאת "מדריך לכדור הארץ". אני מעדיפה לתכנן על הצוואה כמברשת בקבוקים א-לוהית.